"להיות או להיות?" שאל שייקספיר לפני ארבע מאות שנה.
החברה המודרנית נתנה תשובה מפתיעה לשאלה הזו: להיות ולא להיות גם יחד.
יותר מידי אנשים בוחרים לא להיות נוכחים – גם כשהם כאן.
הם כל הזמן זמינים.
מחוברים, מעודכנים, חיים אונליין.
הם נמצאים על רטט.
לא הטלפונים. האנשים.

רק שֶאַז מרוב שנמצאים כל הזמן בכל מקום – לא נמצאים באף מקום. מתרוצצים בג'אגלינג אינסופי
בין המוני משימות במקביל, ומתעקשים לעשות הכול בו זמנית.
בעולם שכזה כל מפגש אנושי מתקיים על זמן שאול. עד שתיכנס ההודעה או יישמע הצלצול הבא ותשומת הלב תוסט מיידית למחוזות אחרים.
גם כשמישהו יושב מולך, הוא מחזיק מכשיר ביד, ואתה יודע שהוא לא באמת איתך…

האם יש מה לעשות בעניין? האם יש עוד תקווה לשינוי?
ספירת העומר מביאה איתה תשובה מעניינת לשאלה הזו: "הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה של ספירת העומר"
רגע לפני שאנו מבצעים את הספירה היומית, פעולה פשוטה שאורכת כמה שניות, אנחנו…עוצרים.
משקיטים. מתמקדים. מתכוננים.
מזמנים את עצמנו לרגע הזה, כי הוא לא יחזור עוד לעולם.
אנחנו עושים את הדבר הכי פשוט והכי מופלא שיש: פשוט נוכחים. לגמרי.
אם רק נרצה נוכל לקחת את המתנה הזו אל המחוזות האחרים בחיינו:
אל המפגש הזוגי שלנו, לסיפור לילד לפני השנה, לתפילה, לדף היומי, לטיול בחיק הטבע, לעצמנו…
"הנני מוכן ומזומן"
אני אִיתַּךְ אהובתי, אִיתְּךָ יַלְדִי, איתכם חברים, אִיתְּךָ אלוקיי.
הנני כאן.
רק כאן.

סגירת תפריט