ספירת העומר למי שנוסע לחו"ל

שאלה

 בנסיעות  לחו”ל בין  היתר  מתעוררת  שאלה  של  ספירת  העומר. והשאלה  נחלקת לשני  אופנים, האחד  שאדם חוצה  את  קו  התאריך באופן   שאם  כאן  יום  שני  הוא  מגיע  למקום  שזה   כבר יום   רביעי  ויוצא  שהוא  דילג  יום ולא  ספר  אותו. כגון, הנוסע מאוסטרליא לארה”ב.   או  ההיפך מכך, כשהוא נוסע  בכיוון  ההפוך  הנוסע  ביום  רביעי הוא  מגיע למקום  שזה יום שני  ויוצא  שהוא  הפסיד  יום. והשאלה  כיצד ינהג  לגבי  ספירת  העומר?

אופן  נוסף   הוא  במקום  שאדם לא  מאבד  יום,  אבל  בגלל הטיסה   היום  בפועל  מתקצר  לעשר  או חמש  עשרה שעות כגון  הנוסע  מארה”ב לישראל כך  שיוצא  שהוא  בפועל   מנה  אמנם  יום, אבל  זה  בבחינת  יום מקוצר שמונה פחות מעשרים וארבע  שעות,                 

 

תשובה

ספירת  העומר  צריכה  להיות   באופן  של  “תמימות”[1] כמו שנאמר  בפסוק  ‘שבע  שבתות תמימות  תהיינה’ והנידון  הוא כיצד  מקיימים  את  מצוות  ה’תמימות’[2].  לקמן  נביא עיקרי  ההלכות  במקרה  שאדם  נוסע  ממקומו לחו”ל במהלך  ימי ספירת  העומר.  יחד  עם זאת  ברור  שאם  אדם  רוצה  לצאת ידי חובת  ספירת  העומר  בשלימות,  הרי  שזה  בבחינת  טעם  נוסף מדוע  על  כל  אדם  להישאר  במקומו, ולא לטוב  לחו”ל,   ובמיוחד  בימים  אלו[3].

  ולתמימות  זו  קיימות  שתי  משמעויות  ועל  כך  יש  מחלוקת  אמוראים  האם מצוות  הספירה  היא  על  הימים[4],  או  שמצוות  הספירה  היא   על  שבועות[5]. נפקא מינא  בין  השיטות  אם  אדם  מזכיר  שבועות ולא  ימים  לא  יצא  ידי  חובת   הסוברים  שצריך למנות  ימים. להלכה  נפסק  שצריך  את  שניהם.  

שאלה  נוספת, הראשונים  הסבורים  שמצוו ה’תמימות’  חל  על  הימים  האם  הכוונה  שצריך  שיהיה  יום  שלם  שיש  בו  עשרים  וארבע   שעות  או  שהכוונה   ליום  על פי  לשונם  של  בני  אדם,  היינו  אם   אדם  נוסע  ממקום  למקום  והוא  מגיע  למקום  אחר  שאמנם  שייך להיות  באותו  יום אבל  זה  יהיה   יום  קצר  יותר[6].        

שאלה  נוספת,  האם  ספירת  העומר  היא  בבחינת  ספירה  היא  חובה מוטלת  על  הגברא  שיספור  ארבעים ותשעה  יום, או  שזה  ספירה  המוטלת  על  הציבור[7].  

בכל  מקרה   גם  אם  אדם  דילג  יום  הרי  שהוא  חייב  להמשיך  לספור  כלומר   הספירה   מחוייבת  למרות  שלגבי  ברכה  אין מחייבים   אותו. כך  שברור   שלכו”ע  הוא  ימשיך  לספור  רק  השאלה   אם  ימשיך  לברך.

באשר  לשינוי  מקום  הרי  שיש  לחלק  את  התשובה לשני  אופנים.

שאלה  נוספת   יכול  להיות  שיש   הבדל  בין מקום למקום  עשרים  וארבע  שעות   כך  שאדם  יכול  להגיע  למקום  אחד  שבו מבחינת  קו  התאריך  הבן לאומי וגם  ההלכתי  יוצא  יום מוקדם  יותר  מהמקום  ממנו  יצא והחיוב  הוא  אישי  על  האדם, או שזה   ספירה  המוטלת  על  בית  הדין ולכן  אם  באותו  יום   זה  בבחינת יום נוסף, גם  אם לדידו  זה  פחות  מארבעים ותשעה  יום הרי   כיוון  שבאותו  מקום נגמרת  הספירה  של  הארבעים ותשעה יום,  הרי  שהוא חלק מאותה  ספירה.  

מצינו   בעניין זה שלוש  דעות  כשכל  אחת מהן  סבורה כאחד  הצדדים  ב’חקירות’ שהובאו לעיל. לגבי   אדם  שמאבד  יום  בגלל  התאריך  ההסכמי, היינו  שאלת קו  התאריך הרי  שאם  הוא  מגיע  ביום מוקדם מהמקום  שיצא. הרי  יש   הסבורים  שהספירה  היא  על פי  מנהג  אנשי  המקום  שמגיע  אליו, ויחד  עם  זאת  קיימת   כאן חובה  אישי.  ולכן  גם חג  השבועות  יהיה   על  ספירת  אנשי  המקום, אך כיוון שדילג יום יספור מעתה ואיך ללא  ברכה.

 יחזור ויספור  את  התאריך  של  בני  המקום  ומכאן ואילך יספור בברכה. ואילו  אם  הוא מאבד  יום היינו  הוא  מגיע  מאוחר  ביומיים מהמקום  שיצא  ממנו, יספור מכאן ואילך ובלי  ברכה[8].

שיטה  שנייה  סבורה  שמה  שקובע  את  זמן  הספירה  המקום   בו  שייך  האדם, ולכן   אם  בגלל קו  התאריך חסר לו  יום, הרי  ימנה  אותו  יום שדילג ללא  ברכה,   ומכאן  ואילך  ימנה  עם  אנשי  המקום  בברכה[9]

שיטה  שלישית   סבורה שעיקר  החיוב  הוא  על  האדם, ולכן  גם  אם   אדם חצה  את  קו  התאריך מבחינת  תאריך  ההסכמי  הרי  שמוטל  עליו  להמשיך ולספור  עם  ברכה[10]

כיוון שלהלכה  נקטנו   שמי  שמגיע  למקום אחר  יספור   לפי מנהג  אנשי  המקום  שהגיע  אליו, וכיוון  שבפועל  הוא  מזכיר  את  היום  שדילג  עליו  הרי  שימשיך לספור  עם  ברכה, על  פי מנין  אנשי  המקום  שהגיע  אליו. (שיטה שנייה).

הטעם  העיקרי  שנקטנו   כך שימשיך לברך  בברכה על פי  התוס’   במסכת  כתובות[11] ובמסכת מנחות,  כיוון   שמצוות  ספירת  העומר  אינה  דומה  לספירה  של  שבעה נקיים  של  אשה. בשבעה נקיים  צריך  שיהיו  ימים נקיים  והם  צריכים  להיות  שבעה,  כלומר  אחרי  שהימים  הם  בגדרי  טהרה  הרי  שסופרים  אותם. מאידך,  לגבי  ספירת  העומר   הרי  שמוטלת  עלינו  חובה  לספור   ארבעים  ותשעה  יום,  הימים  האלו  עוברים  בין  כה  וכה, ומוטלת על  האדם  חובת  הספירה  כדי  להיטהר.  ולכן  גם  אם  היום  לא  “מושלם”  מבחינת  הזמן  הרי  שעדיין  הוא  בגדר  יום  של  ספירה  ולכן  חייבים  לספור  אותו.     

אופן    נוסף  הוא  במקרה  שחסרים  לאדם  שעות  כגון  שנסע  מארץ ישראל  לארה”ב  וחסרים  לו  שעות  לעשרים  וארבע  שעות  של  יום וחסר  בתמימות.  הרי  שאז   כיוון  ששם  יום  על  הדבר  וזה  נכלל גם  מבחינת  קו  התאריך ליום  שלם, למרות  שחסר  בשעות  הרי  שאז  יספור  כמנהג  אותו  מקום  שהגיע  אליו[12]

העולה  מהדברים, אדם  שנוסע מהארץ לארה”ב  או ההיפך  יספור  כאנשי המקום בברכה. ואם  זה  מצב  שעובר  למקום  בו  השתנה  קו  התאריך  כגון   הנוסע  מארה”ב לאוסטרליה הלכה   כשיטה  השנייה.

המשיב   הרב   אפרים  משה  קורנגוט

 

 

[1] ויקרא   כה  טו.

[2] שם.

  [3] אור  החיים ויקרא כג  טו:  “כי כן משפט הספירה שיהיו כל הימים שלימים, ולצד שיום ט”ו בניסן שהוא יום השבת האמור כאן מקצת היום היו עדיין בארץ מצרים לזה יצו ה’ לספור ממחרת, והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מדי שנה בשנה”.  כלומר, צריך  שיהיו  ימים שלימים. וכך   גם  מצינו  בתוס’  מגילה  כ   ע”ב  שביארו  תמימות  דווקא  כשאתה  מונה  גם  בלילה  וגם  ביום. מכאן, איפוא  שתמימות   לא  דיי   בכך   שסופר  את  יום  הספירה  היינו  יום  ראשון  אלא  צריך  שבאותו יום  יהיה   גם  כן  יום ולילה. והביא  הביאור  הלכה  (תפט  ד”ה   סופר  בשאר ימים)   גם  דיעה  זו  להלכה  שהתמימות  צריך  להיות  באופן   שהתחיל לספור  מבערב  וגם   ביום  וזאת  על פי  התוס’  שהובא  לעיל  וכן  בתוס’  מנחות   סו   ע”א   ד”ה  זכר.  ופסק  בשו”ע   הרב  תצד  וראה שם  במשנ”ב  תצד   ס”ק    א  שבשבועות  צריך להתפלל אחרי  צאת  הכוכבים   כדי  שיהיה  תמימות. מכאן  אפשר להסיק  שגם  חיסרון  של  דקות וודאי  של  שעות  גורם לכך  שחסר  בתמימות. וכך  מצינו   בפסקי  תשובות  תפט   ס”ק   ו  בשם שערי הלכה  ומנהג  לאדמו”ר מלובויץ    וכן  פסק  בשו”ת  בצל  החכמה  חלק  ה   צז  שכתב  באות  יז   שצריך  להימנע  בימים  אלו   להשתדל  שלא  לעבור   את  קו  התאריך   על  מנת  שלא  להגיע  לספיקות   לגבי  ברכות  שמקרה  שדלגו  או  הוסיפו  יום.         

[4] מנחות  סו   ע”א

[5] ביאור   הלכה  תפט  ד”ה   סופר   בשאר  הימים

[6] מקראי  הקודש  ח”ב   סג. שחוקר  האם  צריך עשרים וארבע  שעות  של  יום, או  שמספיק  שם  יום  על  הדבר ולא  צריך  עשרים  וארב  שעות.

[7] שו”ע  הרב   תצד   א.

[8] שו”ת בצל החכמה   ח”ה  צו-צח,  שו”ת באר משה  ח”ז  קונטרס  אלקטריק  סימן  צ.  

[9] שו”ת משנה  הלכות  חלק  י’  קכא.

[10] שערי  הלכה  ומנהג  האדמו”ר מלובויץ עמ’  קצז  מובא  בספר  תאריך  ישראלי   עמ’   תרנט. 

[11] כתובות   עב   ע”א   תד”ה  מנחות  וספרה לה  לעצמה:  “וי”ל דאין מברכין אלא ביובל שמברכין ב”ד בכל שנה שלעולם יוכל למנות כסדר וכן עומר אבל זבה שאם תראה תסתור אין לה למנות”. 

[12] מבית  הלוי  או”ח  עמ’  שלט.

סגירת תפריט